כישופי אהבה היו נפוצים למדי בתקופה הרומית, כפי שניתן להסיק מהמספר הרב של פפירוסים מאגיים שנמצאו, במיוחד במצרים הרומית, בין המאות השלישית לחמישית לספירה. בנוסף, קיימות עדויות היסטוריות לשריפת ספרי כישוף, דבר המעיד על חשש הרשויות מהתופעה והיקפה. מבחינה חוקית, כישופי אהבה נחשבו בלתי חוקיים והושוו לעבירות חמורות כמו רצח והרעלה. משפטנים רומיים, כמו פאולוס היוריסקונסולט, ראו בהם מעשה פלילי המצדיק עונשים כמו צליבה, השלכה לחיות טרף או שריפה בחיים. החוק גם אסר על החזקת ספרים מאגיים, ואלו שנתפסו נענשו בחומרה ורכושם הוחרם.
היו שני סוגים של כישופי אהבה. defixiones (לוחות קללה) וkatadesmoi (כשפים כובלים), ששימשו לשליטה רגשית ופיזית על מושא הכישוף. כישוף לדוגמא הוא סוג של וודו רומאי: שתי דמויות שעווה או חימר של גבר ואישה. הדמות הגברית צריכה להיות בצורת האל ארס, המחזיק חרב בצוואר האישה, בעוד שהדמות הנשית צריכה להיות כפותה על ברכיה עם ידיים קשורות מאחור. על הדמות הנשית חורטים שמות מאגיים ואת שם הקורבן של הכישוף. לאחר מכן, יש לנעוץ 13 מחטי נחושת בנקודות שונות בגוף: אחת במוח, תוך כדי אמירת "אני מנקב את מוחך, פלונית". שתיים באוזניים, שתיים בעיניים, אחת בפה, שתיים בבטן, אחת בידיים, שתיים באיברי המין ושתי מחטים נוספות בכפות הרגליים, תוך חזרה על המשפט "אני מנקב איבר זה וכובל אותך, פלונית, כך שלא תזכרי איש מלבדי". בנוסף, היה צורך לחרוט לחש על לוח עופרת ולחברו לדמויות. בסיום ההכנה, ההוראות מורות לקבור את הדמויות והלוח ליד קבר של אדם שמת מוות אלים או בטרם עת, ולהניח לצידן פרחים עונתיים.
בשנות ה-70 התגלתה דמות חימר נשית מנוקבת במספר מחטי נחושת, והיא נמצאה בתוך כד יחד עם לוח קללה שנשא לחש ביוונית באורך 28 שורות. הקללה מתחילה בזימון אלים ושדים שאוליים: "אני מפקיד כישוף כבילה זה בידיכם, האלים השאוליים, פלוטו, קורה פרספונה, ארשכיגל ואדוניס המכונה גם ברבריתה, וכן בידיו של הרמס השאולי, תחות… ואנוביס החזק פסריפתה, המחזיק במפתחות השאול, ובכם, שדים ארציים, נערים ונערות שמתו בטרם עת…". לאחר מכן, הכישוף קורא לאלים והשדים לכבול את האישה בשם פטולמאיס, כך שלא תוכל להיות עם אף גבר מלבד המכשף, סרפמון. הלחש מפרט את כל הפעולות שפטולמאיס לא תוכל לעשות, כולל אכילה ושתייה, עד שתיענה לחיזוריו של סרפמון. הכישוף מסתיים בציווי: "גררו אותה… עד שלא תוכל לדחות אותי, סרפמון, ואני אשלוט בה לכל חיי. שהיא תאהב אותי, תשתוקק אליי, ותספר לי את מחשבותיה".
יש הבדל בין זה לבין וודו גם בגלל שוודו לעיתים אינו כישוף אגריסיבי אלא דפנסיבי. כמו כן, הכשפים הרומיים היו טקסי שאול ולרוב נקברו באדמה, במיוחד ליד קברי מתים שמתו באלימות, מתוך אמונה שהנשמות האומללות יסייעו בהפעלת הכישוף.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה