tablet, inscription, Roman, Latin, artifact

קסם עממי: לוחות קללה, קמעות ותקשור עם העולם התחתון

אני רוצה להמליץ על הדרך על האתר veiledantiquity.com באמצעות הפניה לסקירה בו. הסקירה עוסקת בממצאים שונים של לוחות וקמעות ממקורות ארכיאולוגיים וטקסטואליים ברחבי אגן הים התיכון ובריטניה הרומית, שנאספו משלל מחקרים במאה העשרים (כגון אלו של ג'ון גייגר, רוג'ר טומלין וכריסטופר פאראונה), העוסקים במאגיה עממית. המטרה היא להביא את קולו של האדם הפשוט. יש שם הסברים על התפקיד של הלוחות והקמעות הללו, החומר שלהם (עופרת דקה וקרה), הצורה בה נארזו (קיפול, גלגול או מסמור), ההקשר שבהם נוצרו, התפקיד האנתרופולוגי שלהם כצינור תקשורת פיזי עם ישויות העולם התחתון, התפקיד הסוציולוגי שלהם ככלי לניהול סכסוכים ודרישת צדק עבור המעמדות המודרים וסוגים שונים של לוחות וקמעות כאלה, החל מקללות משפטיות ועסקיות ועד לקמעות אהבה ותביעות על רכוש גנוב.

הרעיון האנתרופולוגי שבלוחות הקללה הוא שמדובר בטכנולוגיה של תקשור, תכנות של המציאות. עופרת אינה מקרית; זהו מתכת קרה, כבדה ו"מתה", המקשרת באופן סימבולי לעולם התחתון. אל עולם זה מתקשרים באמצעות השפה שאותה הוא מבין. לכן גם הלוחות הוטמנו במקומות לימינליים המקשרים בין השאול לעולם החיים – קברים, בארות, מעיינות וכו'. הטקסט נחרט בעזרת מסמר. לעיתים נעשה שימוש ב"לוגיקה סימפתטית", כלומר כתיבה הפוכה, בספירלה או עיוות האותיות, כדי לשקף את העיוות שהכותב מבקש לחולל בחייו של הקורבן.

הטמנה במקומות לימינליים כאלה מזכירה לי את הטמנת הפתקים בכותל המערבי, למרות שיש הבדל מהותי כי בכותל מבקשים ברכה ובלוחות הקללה הללו ביקשו מן הסתם קללה. אבל בשני המקרים מדובר על "חוזה" שבו מבקשים לשנות את המציאות, וב"החפצה" של התפילה, כלומר במקום או בנוסף לבקשות גם משתמשים בחפץ ומטמינים אותו ב"שער" לעולם הנסתר ובכך מעניקים לבקשה תוקף פיזי. חוץ מזה שבשני המקרים מדובר ב"דמוקרטיזציה של הפולחן" – כל אדם יכול לפנות ישירות לכוח העליון, בלי תיווך אנושי, עם כמובן תיווך של ה"שער" כמדיום. פעם היו עושים את זה גם באמצעות גרפיטי במקדשים, כלומר היו כותבים, גם אם לא בקשות (ולפעמים כן) אלא פסוקים, כך שהאותיות יזכרו מי כתב אותן והשפה תהיה אותה שפה ש"השער" יבין. לפעמים אפילו לא היה צריך לכתוב, בעיקר כשלא ידעו לכתוב, או לא יכלו. כשהיו עוברים ליד גלי אבנים (הרמיונים) היו פשוט מניחים אבן. האבן היתה זוכרת מי הניח אותה ומה הוא רצה, היא היתה מין עדה, או שליחה, "מלאכית" של מי שהניח אותה. לוחות הקללה הן התפתחות מאוחרת בהרבה, גשם משום שהן כללו טקסט וגם משום שה"שליחים" הללו היו בעצם "אנשי מקצוע" שמכרו לחשים מדלת לדלת, כפי שמתאר אפלטון בבוז בדיאלוג שלו, "המדינה"

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×