• שימוש דתי בכתב לינארי A

    שימוש דתי בכתב לינארי A

    הכתב הלינארי A הוא הכתב ההברתי המוקדם אי פעם, שהיה בשימוש בכרתים המינואית. הכתב לינארי ב׳ שמורכב מתווים דומים אך שונים מבחינה פונטית, פוענח בשנות החמישים של המאה ה-20, אך הכתב לינארי א׳ עוד לא פוענח לחלוטין, בין השאר בגלל שהוא לא נכתב בשפה מוכרת. בעוד הכתב לינארי ב׳ נכתב בשפה שקרובה ליוונית, שמכונה ״מיקנית״, הכתב הלינארי א׳ נכתב בשפה שלא ברורה משפחתה. יש הטוענים שמדובר בשפה שמית ואולי וריאציה של השפה הפניקית, יש הטוענים שמדובר בשפה אנטולית, כלומר הודו-אירופית. בכל מקרה, מה שהיה ברור הוא לפי ציוני המספרים שמה שנמצא עד כה היה רשומות אדמיניסטרטיביות – תיעוד סחורות, משלוחים, קרקעות, מנחות לאלים, שמות פקידים ומושבים. רק לא שימוש דתי. כך חשבו. עד עכשיו.

    בכתב העת Ariadne של אוניברסיטת כרתים פורסם החודש מאמר שטוען שזיהה את הכתובת הארוכה ביותר עד כה בכתב לינארי א׳, וגם הראשונה שמייצגת טקסט טקסי מובהק מתקופת תור הזהב של התרבות המינואית. מדובר בטבעת שנהב עם ידית, המתוארכת לתקופה הארמונית החדשה (1700–1450 לפנה"ס) שבה טקסט באורך של 119 סימנים, הכוללים דימויי בעלי חיים, כלי קיבול, בדים ועורות – אך לא מספרים. בניגוד לרוב כתובות הלינארי A, הנמצאות בדרך כלל על לוחות חרס לצורכי רישום חשבונאי, שבהן יש מספרים, העדר המספרים מעיד כי לא מדובר בכתובת אדמיניסטרטיבית אלא בטקסט טקסי-דתי. עם זאת יש להסתייג משום שנראה שמדובר בשתי כתובות, על הידית של העצם נמצא מה שנראה ככתובת שונה, שבה אלמנטים המזכירים את הכתב ההירוגליפי הכרתי, ושם נראה שיש כמה מספרים, מה שעשוי להציע שלשרביט הזה היה שימוש כפול, ואולי שימוש חוזר לצרכים אחרים בשלב כלשהוא. אולי שימוש ראשוני ככלי רישום ושימוש משני בטקס דתי, או ההפך.

    שתי עובדות רומזות שמדובר בשימוש דתי מאוחר יותר: הראשון הוא שהמקום בו נמצא העצם, נמצא במקום המכונה "מאגר השנהב", שבו נמצאו גם פריטי מנחות, כלי פולחן וברונזה. השני הוא שאיכות החריטה המזוהה כ״דתית״ היא גבוהה במיוחד, והסמלים החזותיים המיוחדים מסודרים במטופות (μετόπη, metope), תאים מלבניים שמהווים תיבה גרפית עצמאית).


  • הלוטוס הכחול של היום זה לא מה שהיה פעם

    המוצרים הממותגים כיום כלוטוס הכחול שונים באופן משמעותי מהצמח ששימש במצרים העתיקה, מכמה סיבות, כשהראשונה והחשובה מהן היא שהמוצרים כיום חפים מהאלקלואיד הפסיכואקטיבי הפעיל בנימפאה, נוציפרין, וגם לא משווקים כצמח הזיה אלא כמשפרי מצב רוח ובריאות – מן הסתם כי הם לא פוטנטיים. המוצרים הנמכרים באינטרנט הם לרוב סוגים אחרים של שושנות מים שאינם פסיכואקטיביים, וכמות הנוציפירין שיש בהם שואפת לאפס. בנוסף, במצרים העתיקה השתמשו במוצרים משלימים שסייע לשחרור מוגבר של הנוציפירין וספיגה מוגברת שלו, והצריכה לא היתה כפי שמומלץ היום באינטרנט בייבוש או בעישון. המוצרים המשלימים היו "שמן מושרה שמכיל שומנים שאפשרו לאקלואיד המסיס מעט בשומן להתמוסס במלואו ביין".


  • תאטרון בובות פולחני בתרבות המאיה

    חמישה פסלוני חרס עם הבעות פנים ייחודיות נמצאו באתר סן איסידרו באל סלבדור, שהיה בשולי תרבות המאיה. הפסלונים שימשו ככל הנראה כבובות בטקסים ציבוריים להנצחת אירועים מיתיים או אמיתיים. הפסלונים דומים לפסלונים שנמצאו באתרים אחרים במרכז אמריקה, כמו Tak’alik Ab’aj בגואטמלה. הדמיון בסגנון ובמאפיינים מעיד על השפעות תרבותיות הדדיות. האתר סן איסידרו היה ככל הנראה מרכז מסחרי חשוב, מה שמסביר את הקשרים התרבותיים והמסחריים עם אזורים אחרים במרכז אמריקה. בין האפשרויות שבוחנים לטקסים שהפסלונים הללו שימשו בהם ניתן למנות טקסי קבורה, שכן הפסלונים נמצאו במבנה קבורה, מאחר שמדובר בבובות סביר להניח שמדובר בתאטרון בובות שהציג סצנות היסטוריות או מיתיות. ייתכן שהפסלונים שימשו בטקסי מעבר כמו טקסי התבגרות או נישואין. ואולי מדובר בטקסי חקלאות.


  • הנסיכה האדומה מדרך המשי

    הצינובר שימש כבר בתקופת האבן בטקסי קבורה כחלק מהאמונה הרוחנית והטקסים הקשורים לחיים ומוות. לא ברור אם זה היה סתם חומר ששימש בטקסים השמאניים או שזה היה סמל של סטטוס חברתי גבוה. אם זה בשביל לסמל סטטוס חברתי גבוה, זה כי מדובר במחצב שנחשב נדיר, או יקר המציאות. אבל במידה וזה היה חלק מהטקסים השמאנים, מה מיוחד בצינובר שהיה צורך להשתמש בו? על התשובה כבר ענינו: להרעלת כספית יש השפעות עצביות שגורמות לשינויים במצבי הרוח, ובמקרים קיצוניים להזיות. כולנו מכירים את "הכובען המטורף". מכרות צינובר היו בספרד העתיקה ובסין, ובשני מקומות אלה יש עדויות לקבורה בנוכחות צינובר (ולא רק. גם במקסיקו). העדות האחרונה היא מיוחדת כי זו פעם ראשונה שגילו מישהי שצבעה את השיניים שלה בצינובר (או שצבעו לה את השיניים לאחר מותה). המדובר באישה צעירה, ככל הנראה בשנות העשרים לחייה ששיניה נראו צבועות בפיגמנט אדום בוהק משולב בחלמון ביצה (או חלבון) ששימש כדבק.


  • פולחן מאגרי מים ביוון העתיקה

    היוונים הקדמונים ראו בנהרות ובמעיינות ישויות אלוהיות ובעלי כוחות מיוחדים, ולכן הם נערצו ונחשבו לקדושים. הנהרות נתפסו לא רק כמקורות מים חיוניים, אלא גם כישויות אלוהיות הקשורות למיתולוגיה, לטקסים דתיים ולריפוי. ב"ישויות אלוהיות" הכוונה שבתאוגניה הן מתוארים כבני אלים וכאלים בעצמם, היו מקריבים להם קורבנות (כמו אכילס), נותנים להם מנחות באמצעות דברים שזורקים אליהם (כמו לדוגמה תלתלים של ילדים אחרי המקבילה היוונית ל"חלאקה"), טבלו בהם בנסיבות רפואיות ומאגיות ואף שתו מימיהם לצרכים אלה. מקדשים הוקמו לצידם, בחלק מהמקרים הם שימשו לקבלת מסרים נבואיים כמו בדלפי, ואף לקבלת השראה פילוסופית – והדבר גם השתמר בתרבויות שהושפעו מההלניזם, כמו היהדות והנצרות, בהם מים נחשבים סמלי טהרה וחכמה.


  • עצים ורוחות – שמאניזם ואנימיזם בבורמה

    פרופ׳ יובל רוטמן מאוניברסיטת תל אביב הוציא בשנה שעברה בהוצאת מאגנס ספר בשם "עצים ורוחות" העוסק באמונות אנימיסטיות, בעיקר בקשר שבין בני אדם לעצים נתפסים כבעלי נפש במיאנמר (בורמה). הנפש נקראת ״יוקָאזו״, במשמעותו המילולית מדובר צמח אוחז/נאחז/אחוז, כלומר עץ שיש לו רוח. בבורמזית ״נאט״ הוא עץ בעל רוח, כלומר לא בן אנוש בעל רוח אלא רוח שיכולה להכנס ולאחוז בחי, צומח או דומם. גם בבני אדם. אבל להבדיל משאר נאט, יוּקָאזו שוכן רק בעצים. זהו עץ שבו שוכן רוח.

    רוטמן חקר את הקשר בין דת, אמונה ונפש דרך פולחן רוחות העצים במיאנמר. מדובר לטענתו במחקר ראשון מסוגו, אפילו במיאנמר עצמה נחשב הנושא לשולי. בחברות המקומיות, גם הבודהיסטיות, יש יחס אישי לעצים ולרוחותיהם, שמתבטא במנחות, טקסים ושימור העצים כחלק מהמסורת. האמונה ברוחות העצים אינה נתפסת שם כעל-טבעית, אלא כהיבט יומיומי של המציאות. ולא מדובר בהזיה, הוא מדגיש, גם אנשים נורמטיביים עושים זאת מתוך נורמה תרבותית. ההכרה ברוחות העצים היא גם ברמה האישית, העצים מלווים משפחות, וגם ברמה הקהילתית, העצים מגנים על הכפר. לטענתו לא ניתן להבין את האנימיזם דרך מסגרת מערבית של שאלות ותשובות, אלא רק דרך חוויית השתתפות. לכן שיטות מחקריות קלאסיות לא סייעו לו להבין מה קורה, אלא רק גישה של הקשבה ולמידה מהקהילות המקומיות.

    מצורף: פרופ׳ רוטמן מאתרח בפודקאסט "תל אביב 360" של אוניברסיטת תל אביב


  • פולחן חתולים בסין העתיקה

    לא רק הקנאביס היגר דרך דרך המשי. גם החתולים. או יותר נכון מה שנקרא "חתול הבית", צאצאו של חתול הבר האפריקאי: "הסינים הקדמונים אפילו ביצעו טקסים דתיים ספציפיים כשהביאו חתול לבתיהם, וראו בהם לא סתם רכוש אלא אורחים מכובדים". לפני כן: "עדויות ארכאולוגיות מראות כי הרבה לפני הגעתם של חתולי הבית לסין, אנשים בקהילות סיניות כפריות חיו לצד חתולים נמרים מקומיים (Prionailurus bengalensis – "חתולים בנגליים"). חוקרים מצאו בעבר עצמות של חתולים נמריים המתוארכות ללפני 5,400 שנה בכפר חקלאי עתיק בצפון מערב מחוז שאאנשי". בתמונה: חתולים שבגלל שאין להם חברבורות סימן שהם חתולי בית ולא חתולים נמריים.


  • שיתוף פעולה פולחני בין סוגי האדם הקדומים?

    חוקרים בהובלת פרופ' יוסי זיידנר מהאוניברסיטה העברית חפרו במערת תנשמת ומעלים תובנות על שיתוף הפעולה בין ניאנדלטלים להומו ספיינס בתקופה ההמפאליאוליתית האמצעית (100000+ שנה). בין התובנות היא ששיתוף הפעולה בין הקבוצות הביא לכך שהיו להם פולחנים דומים ואולי משותפים, הכוללים שימוש באוכרה – גם כקישוט גוף וגם במסגרת טקסי קבורה. למרות שזה לא מחייב. בחפירות נמצאה כמות רבה של פיסות אוכרה במגוון צבעים (אדום – יותר מ-75%, חום, צהוב, סגול) וגדלים. העובדה שממצאי האוכרה נתגלו בקרבת קברים מעלה שהם שמשו בטקסי קבורה, שמאופיינים בהנחת אוכרה על גופות מתים. העובדה היא שאוכרה מצריכה עיבוד (חימום), ובדרך כלל היו מביאים אותה ממקומות מרוחקים – הדבר רומז לכך שהיתה לה חשיבות סימבולית, ואולי חשיבות מיוחדת לצבע האדום.


  • פסיכדליים בתנ"ך? מחווה למורשתו של הפרופסור בני שנון

    ד״ר איתמר כהן במאמר על בני שנון ז״ל, כתביו ומורשתו: "בחודש שעבר נפרדנו מאחד המוחות המבריקים והמקוריים של המחקר הישראלי בחומרים פסיכדליים, מדעי הקוגניציה וחקר התודעה, הפרופסור בני שנון. בכתבה תוכלו לקרוא על אחד מכיווני המחשבה המעניינים ביותר שהציע. הלוואי וכל עולם המחקר הישראלי יכיר את מורשתו של בני ואת אישיותו המיוחדת"


  • היחס בין הויקינגים לחיות

    במהלך תקופת הוויקינגים, מערכת היחסים בין בני אדם לבעלי חיים הייתה רוחנית ומורכבת, ולא הייתה היררכיה ברורה בה האדם נחשב דומיננטי על פני בעלי החיים. ההיררכיה נוצרה רק עם התנצרות סקנדינביה, אז התפוגגה האמונה והחיות נחשבו לאויבי האדם או פשוט לעבדיו.

    הוויקינגים האמינו ביכולת של טרנספורמציה (שינוי צורת גוף) והיכולת לאמץ תכונות של בעלי חיים, כמו זאבים, דובים, נשרים ודרקונים. בעלי חיים בעלי כוח רוחני נחשבו לשותפים חשובים של האדם, עם תכונות שניתן להשתמש בהן כדי להעצים את האדם או להעניק לו כוחות רוחניים. החפצים הארכיאולוגיים שנמצאו מצביעים על כך שהוויקינגים עיטרו את חפציהם ובגדיהם בתיאורים של בעלי חיים, לצורך סגולה ושמירה. כך לדוגמה הזאב נחשב כמי שמעניק כח, תעוזה ועזות נפש. לאודין עצמו היו זאבים בשם גייר ופרקי (מצד שני זאב בשם פנריר גם יהרוג אותו באחרית הימים). גם דב היה חיה כזו. הנשר נחשב לסמל של ראייה חדה וערנות, כמו גם כחוליית קשר בין עולמות שונים. החזיר נחשב סמל של בריאות והיה מקושר לאלים כמו פריי ופרייה. נחשים ודרקונים היו מקודשים ומי שגבר עליהם היה נחשב לגיבור.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×