בשנת 1547, פריי ברנרדינו דה סהגון, נזיר פרנציסקני, החל בפרויקט שאפתני במקסיקו. התוצאה הייתה ״הקודקס הפלורנטיני״, אנציקלופדיה בת 12 כרכים שנכתבה במקור בנאוואטל ובספרדית, ולוותה באיורים של אמנים ילידים. הפרויקט נמשך למעלה מ-30 שנה, ונחשב כיום למקור המקיף והאמין ביותר לחקר התרבות, הדת והפולחן האצטקיים, כולל התיעוד ההיסטורי הראשון של פולחן פטריות הזיה.
סהגון התחנך באוניברסיטת סלמנקה והשתקע במקסיקו בשנת 1529. החל מ-1536 הוא לימד בקולג' המלכותי של סנטה קרוז בטלטלולקו, שהיה המוסד הראשון להשכלה גבוהה שהוקם באמריקה לאחר הקולוניזציה הספרדית. לפיכך, הוא נחשב לאנתרופולוג הראשון בהיסטוריה, בזכות המתודולוגיה המחקרית החדשנית והקפדנית שפיתח. כדי לאסוף את המידע לקודקס, סהגון יצר מתודולוגיה שיתופית ייחודית: הוא ניסח שאלונים מובנים, נעזר ברשויות מקומיות כדי לאתר זקנים ילידים שהיו מומחים לתרבות ולדת האצטקית, וערך עמם ראיונות בכפרים שונים בשפתם המקורית. בנוסף, הוא שיתף פעולה עם סטודנטים ילידים תלת-לשוניים (שדיברו נאוואטל, ספרדית ולטינית) שסייעו באיסוף, תרגום והצלבת המידע, תוך סינון אי-דיוקים ועדויות שקר, מה שהבטיח את אמינותו הגבוהה של המסמך ההיסטורי.
מעבר לתיאור הכללי של החיים האצטקיים, הקודקס מפורסם מאוד, במיוחד בספר התשיעי שלו העוסק בסוחרים (Pochtecas), בכך שהוא מכיל את התיעוד ההיסטורי הראשון אי פעם של טקסי צריכת פטריות פסילוסיבין.
הפוצ'טקס (Pochtecas) היו סוחרים בחברה האצטקית. הם נמנו עם המעמדות השליטים והאליטה של החברה, לצד המנהיגים והכוהנים, ולפיכך הורשו להשתתף בטקסי הפטריות. כאשר סיימו בהצלחה מסע מסחר (משלחת), הפוצ'טקס נהגו לארח בבתיהם הפרטיים משתאות וטקסים מפוארים. מטרת הטקסים הללו הייתה להעלות מנחת הודיה לאלים על הצלחת משלחת המסחר שלהם. לטקסים אלו הוזמנו כוהנים כדי לנהל את האירוע.
הטקס התנהל בשלבים הבאים: הוא נפתח בהגשת הפטריות. המשתתפים אכלו את הפטריות בליווי דבש, בדיוק בזמן שבו נשמעו תקיעות בחצוצרות עשויות מקונכייה. לאחר אכילת הפטריות ועד סוף הלילה, המשתתפים לא אכלו שום מזון נוסף, הם רק שתו משקה שוקולד, שהוגש להם פעמיים או שלוש במהלך הלילה. כאשר הפטריות החלו להשפיע, המשתתפים הגיבו בעוצמה רגשית ופיזית: הם פרצו בבכי, שרו ורקדו לאורך כל הלילה ועד עלות השחר.
עם זאת, התגובה לא הייתה אחידה. חלק מהמשתתפים נותרו בשליטה על חושיהם, נמנעו מריקוד, והתיישבו במקומם כשהם רק מהנהנים בראשם. בדיוק בחצות הלילה, הסוחר שעורך את המשתה "שילם את חובו" לאלים באמצעות טקס שכלל שריפת נייר שהותז עליו גומי. תחת השפעת הפטריות, המשתתפים שקעו בחזיונות ששיקפו את תפיסת עולמם ואת נורמות ההתנהגות האצטקיות. הם חזו את עתידם לטוב ולרע: התעשרות, בעלות על עבדים, הצלחה בקרב ולקיחת שבויים, או מנגד – מוות בקרב, מוות בטביעה, נפילה מגג, טריפה על ידי חיות בר, ועונשי סקילה באבנים בעוון ניאוף או גניבה.
כאשר פגה השפעת הפטריות, המשתתפים התכנסו מחדש, התייעצו ביניהם ושיתפו אחד את השני במה שראו. במסגרת השיחה הם גם סיפרו מה נגלה להם בחזיונותיהם לגבי גורלם של האנשים שלא אכלו מהפטריות.
העדויות העולות מהקודקס הפלורנטיני ממחישות כי טקסי צריכת פטריות הפסילוסיבין בחברה האצטקית לא נועדו לאסקפיזם או לבריחה מהמציאות, אלא תפקדו כמנגנון קולקטיבי רב-עוצמה שחיזק את המבנה החברתי והדתי. החוויה לא התקיימה בבידוד או מתוך ניתוק מהסביבה, אלא כאירוע קהילתי שבו המשתתפים שיתפו ועיבדו יחד את המידע שנגלה להם. החזיונות עצמם לא היו הזיות אקראיות, אלא היו תלויי-תרבות ושיקפו במדויק את הנורמות, הקודים המוסריים ודפוסי ההתנהגות של החברה האצטקית, תוך עיסוק בסוגיות הרות גורל של מעמד וענישה. העובדה שחלק מהמשתתפים אף שמרו על שליטה מלאה בחושיהם לאורך הטקס, מוכיחה כי הצריכה לא הובילה בהכרח לאובדן הכרה, אלא היוותה פרקטיקה מודעת. תיעוד היסטורי זה מעניק לנו הצצה לאופן שבו חומרים משני תודעה שימשו כלי ממסדי, מגבש ומוסרי עבור האליטה האצטקית
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה