פולחן קיבלה (Cybele), המוכרת בעולם הרומי גם כ"מאגנה מאטר" (Magna Mater), האם הגדולה, הוא אחד הפולחנים המרתקים, האקזוטיים והמשפיעים ביותר בעת העתיקה. זהו סיפור על אלה זרה למחצה שהפכה בהדרגה לאחת הדמויות המרכזיות בדת ובאידיאולוגיה של האימפריה הרומית, בעיקר אל מול עלייתה של הנצרות בפרק האחרון של האימפריה, אז הפולחן הפך להיות בוטה יותר, סנסציוני יותר, ופומפוזי יותר, כמשקל נגד פוליטי. וככל שזה מעורר יותר יצרים, כך גם הסיפור צבעוני יותר, אבל את זה הרי אנחנו אוהבים.
מקור פולחנה של קיבלה הוא בפרגיה, אנטוליה. קיבלה התפתחה מדמות של אלה-אם אנטולית עתיקה, וייצגה את אלילת הטבע, הפוריות ואם-האדמה. הפולחן הקדום שלה התאפיין בסממנים טבעיים ופראיים, וכלל מונומנטים סלעיים ארכאיים מהאלף השני לפני הספירה וטקסים של נסכי דם בסלעים.
למרות שהפולחן הגיע ליוון כבר במאה השישית לפני הספירה, המעבר ההיסטורי והמשמעותי ביותר שלו התרחש בשנת 204 לפני הספירה. במהלך המלחמה הפונית השנייה מול קרתגו, ובעקבות נבואה שהבטיחה כי הבאתה תסייע לניצחון, הביאו הרומאים את האלה לרומא. היא לא הגיעה כפסל אדם, אלא בצורה של אבן מטאוריט שחורה שסימלה אותה. האימפריה הרומית אימצה את הפולחן באופן רשמי כחלק מדת המדינה, אך בשלביו הראשונים נרתעה מאופיו האקסטטי והמזרחי.
הפולחן הפריגי של קיבלה היה קשור באופן בלתי נפרד לאטיס (Attis), דמות אלוהית צעירה שהייתה בת זוגה או מלוותה של האלה. אחד המאפיינים הידועים לשמצה והקיצוניים של הפולחן היו כוהני האלה, שנקראו "גאלי" (Galli). כוהנים אלו ניהלו טקסי אקסטזה דרמטיים שכללו לעיתים קרובות סירוס עצמי כאות מסירות מוחלטת לאלה. הם עשו את זה בהשפעה ולצורך שחזור של מיתוס הנסוב סביב תמה של חטא, עונש ולידה מחדש.
המיתוס הפריגי מתחיל בדמות בשם אגדיסטיס (Agdistis), ישות אלוהית פראית ועוצמתית שנולדה מזרעו של זאוס שנפל על אם-האדמה. אגדיסטיס נולדה כהרמפרודיט, בעלת איברי מין זכריים ונקביים כאחד. האלים האולימפיים חששו מכוחה הבלתי מרוסן של הישות הכפולה והחליטו לסרס אותה. מאיבר המין הזכרי שנכרת ופגע באדמה, צמח עץ שקד (ובגרסאות אחרות עץ רימון). לאחר הסירוס, הישות הפכה לנקבה בלבד, והיא המוכרת לנו כקיבלה, "האם הגדולה". נימפה בשם נאנה (Nana), בתו של אל-הנהר סנגריוס, קטפה פרי מעץ השקד הקסום והניחה אותו בחיקה. הפרי נעלם, ונאנה התעברה באורח פלא וילדה בן יפה תואר בשם אטיס.
אטיס גדל להיות רועה צאן יפהפה להחריד. קיבלה התאהבה בו נואשות והפכה אותו לכוהן האישי שלה, אך התנתה זאת בדרישה אחת מוחלטת: עליו לשמור על חיי פרישות ונאמנות בלעדית אליה לנצח. למרות שבועתו, אטיס הצעיר התאהב בנסיכה בת תמותה (או בנימפה) ועמד לשאת אותה לאישה בעיר פסינוס (Pessinus). בעיצומה של חתונת אטיס, הופיעה קיבלה במלוא הדרה וזעמה האלוהי. כדי להעניש את אטיס על בגידתו, היא הטילה עליו ועל הנוכחים טירוף דעת ושיגעון אקסטטי.
אטיס, שדעתו נטרפה עליו מאימת האלה ומייסורי מצפון, נמלט אל מעבה היער. הוא נפל תחת עץ אורן, ובאקט של ייאוש ושיגעון, סירס את עצמו במו ידיו כעונש על כך שהפר את שבועתו. כך דימם למוות מפצעיו האנושים למרגלות העץ. כשראתה קיבלה את התוצאה המחרידה של זעמה, נתקפה בצער ובחרטה איומה. היא התאבלה עליו מרה וביקשה מזאוס שגופו לעולם לא יירקב. אטיס הפך לעץ אורן (שנשאר ירוק-עד, סמל לחיי נצח), ומטיפות הדם שלו שנספגו באדמה צמחו פרחי סיגלית.
מהדהד לכם מוכר מסיפור אדוניס ואפרודיטה? לא טעיתם. במחקר המיתולוגיה ההשוואתית, שני המיתוסים הללו נחשבים ל"בני דודים" המייצגים את אותו ארכיטיפ עתיק מהמזרח הקדום: ארכיטיפ "אל הצמחייה המת והקם לתחייה", שלצדו ניצבת אלה גדולה ועוצמתית. ההבדל היחיד הוא באופי הפולחן, שבפולחן הפריגי הפך לקיצוני והמוני. גם האם עצמה, נתפסה בצורה שונה, מאיימת ופראית הרבה יותר. סביר שהמפגש עם התרבויות ההודו-אירופיות הפכו את העניין לעדין יותר, וההשפעה היא אכן מזרחית, שכן הסיפור מהדהד מהמיתוס על תמוז ואישתר, כאשר איננה היא אותה כח פראי ומאיים.
כמובן, יש כאן גם דמיון לסיפור הולדתו של ישו, ועל הדמיון הזה עמד ג'יימס פרייזר בספרו "ענף זהב". בשני הסיפורים יש לידת בתולין. בשני המקרים יש מוות תחת העץ. בשני המקרים יש אם אבלה. בשני המקרים חוגגים את התחיה באביב, והטיהור עצמו נעשה באמצעות טבילה המעניקה חיי נצח ו״לידה מחדש״ (נראה זאת מיד). השאלה היא באיזה נוזל, באיזו תאטרליות, לאיזה צורך. אני מקדים את המאוחר כי הדיון הזה שייך לשלב שבו אני מספר על טקס הטאורובוליום.
ובכן, סירוס עצמי נחשב השחתת הגוף כטקס אבל. על האזרחים הרומיים הדבר נאסר. אנחנו מכירים את זה מהתורה, אסור לבצע טקסי אבל שכוללים השחתת הגוף, והדמיון הוא כמובן לא מקרי, אבל אין לי עניין לפתח את הדיון לכיוון הזה. מאחר שהדבר נאסר, היה צורך ב"תחליף" פולחני בעבור מי שרצה להשתתף בפולחן, גם אם אינו איש דת, כמו לדוגמה אם הוא איש המעמד הגבוה שרוצה לעבור ״חניכה״, והרי באותה התקופה זה היה הבון-טון, גם כן בהשפעה מזרחית. מה שעשו הוא מין הסבה של הפולחן, עדיין שפיכת דם, עדיין תאטרליות, אבל שונה. בפוסטים קודמים ראינו שזה אולי מה שהיה בטקסי המרזח, כפי שהצגתי אותם, או בטקסי המסתורין של מיתרס. אבל בעוד שהטענות הללו הן הנחות, הטענות על פולחן קיבלה מעט יותר מבוססות. מעט יותר, כי גם הן מבוססות על כתבים ביקורתיים, ואולי פנטזיונריים של מתנגדים נוצריים (כדוגמת Firmicus Maternus או Prudentius) שהיתה להם מטרה להגחיך את האירועים. ועדיין.
אזרחים רמי-דרג שביקשו להשתתף בפולחן מבלי לעבור על החוק או לפגוע בעצמם, התיקו את הפגיעה העצמית בפגיעה בבעל חיים. אבל האלמנט של הדם הנשפך נותר, והיה יצירתי במיוחד. מה שעשו הוא לחפור בור, לשים מעליו ״מכסה ביוב״ בצורת רשת ולתת לדם שמתנקז מהזירה המדממת של השחיטה של בעל החיים, לזרום דרך המרזב ישירות אל הבור – שם נמצא האיש, הטובל בדם כמין מקלחת, או טבילה מטהרת שהופכת אותו לבן אלמוות, או יותר נכון כמי שעבר "לידה מחדש לנצח" (renatus in aeternum).
לטקס היו שתי גרסאות: הגרסה השל השור שנקראה הטאורובוליום (טאורוס = שור) והגרסה של האייל שנקראה בהתאם הקריובוליום. מהמאה השנייה לספירה ואילך, תחת רפורמות של קיסרים כמו אנטונינוס פיוס, הטקס הפך לכלי ממוסד המבטא מסירות קורבנית אדירה. מאידך גם היה מימד פוליטי מובהק בטקס, שבה אם השתתפת בטקס עשית את זה כנאמנות ל"אם הגדולה״, שהיא ההתגלמות של האימפריה הרומית, וגאולה שלך אינה אלא שלום האימפריה והעומד בראשה.
ככל שהזמן עבר והדבר הפך ל״המוני״ יותר, כך הוא הפך גם ל״פיראטי״ יותר, במובן הזה שיותר ויותר אנשים רצו להשתתף בטקס המסתורין הזה, גם אם לא לעשות אותו לפי כל הכללים. כך התפתחו חבורות סתרים, שבהן המוקד הופך להיות יותר ויותר סוטריולוגי, ומכוון לגאוהל אישית. כנראה שדווקא כדי להוות משקל נגד לטקסים אחרים שהתקיימו באופן פיראטי, כמו לדוגמה הנצרות, שעשתה בדיוק אותו הדבר. לכן השאלה מי השפיע על מי, וכמובן מה הקשר בין זה לבין המיתראיזם שבו התקיימו לפי השמועות טקסים דומים, האם זה היה אותו הדבר?
בשלב כלשהוא הנצרות הפכה מדת נרדפת לדת חוקית, ולאחר מכן לדת המדינה של האימפריה הרומית, במהלך המאה הרביעית לספירה. הטאורובוליום עבר היפוך תפקידים מוחלט: מטקס ממלכתי שמביע נאמנות לשלטון, הוא הפך לסמל הקיצוני והמתריס ביותר של התנגדות וחתרנות פגאנית. בתחילה רק הקיסרים הפכו לנוצרים, ורוב הסנאטורים נותרו פגאנים וסירבו לוותר על דת אבותיהם. עבורם, הפגאניות הייתה זהה ל"רומאניות" (Romanitas). עריכת טקס הטאורובוליום הפכה להצהרה פוליטית וחברתית עזה. במקום להקריב לשלומו של הקיסר (כפי שהיה נהוג במאות ה-2 וה-3), הם ערכו את הטקס עבור עצמם, כדי לאותת לשלטון הנוצרי, שהטקס הפגאני הוא המסורת האמיתית של רומא.
ככל שהנצרות התחזקה, כך גם התגבר הדיאלוג והפולמוס בינה לבין הפולחנים המסורתיים. החתרנות הפגאנית התבטאה בניכוס של טרמינולוגיה נוצרית או בהצבת אלטרנטיבה יוקרתית (ויקרה הרבה יותר) למוסדות נוצריים. הדמיון כאמור היה קיים עוד לפני, אבל התחדד בעיקר אחרי. הטבילה במים לטיהור חטאים הפכה להיות לטבילה בדם, נוספו כתובות הקדשה של פגאנים מהתקופה הזו שהתהדרו בסטטוס רוחני בניסוח דומה לזה שבו התבטאו הנוצרים, כנראה שגם ההיררכיה בטקסים הללו הפכה להיות דומה.
אחד הפרטים המרתקים ביותר הוא המיקום שבו נערכו רבים מהטקסים החתרניים הללו ברומא המאוחרת. המקדש המרכזי של האלה קיבלה שבו נערך הטאורובוליום ברומא נקרא ה"פריגיאנום" (Phrygianum). היכן הוא היה ממוקם? ממש על גבעת הוותיקן.
באותה תקופה, ממש בסמוך לשם, הלכה ונבנתה בזיליקת פטרוס הקדוש. הפגאנים ערכו את טקסי הקורבן העצומים והמדממים שלהם במרחק יריקה מהמרכז העולה של העולם הנוצרי, כסוג של "אצבע בעין" לממסד הכנסייתי שהלך והשתלט על המרחב הציבורי.
ההתרסה הזו לא יכלה להימשך לנצח. החתרנות של האליטה הפגאנית הגיעה לשיאה (ולקיצה) בשנות ה-90 של המאה הרביעית. הקיסר תיאודוסיוס הראשון הוציא שורה של צווים חמורים שאסרו לחלוטין על כל פולחן פגאני פומבי או פרטי, וקבעו שהקרבת קורבנות היא עבירה שדינה כבגידה במלכות. זמן קצר לאחר שנת 390 לספירה, הטאורובוליום נעלם ולא הותיר עכבות אפיגרפיות. המקדשים נסגרו או נהרסו, מזבחות הדם נקברו באדמה, והטקס שהחל כסמל לפטריוטיות קיסרית והפך לנשק של התנגדות אריסטוקרטית, דעך לתוך דפי ההיסטוריה.










